החלטה בתיק ת"א 24893-12-10

בבקשות מס' 14 ו-15 עתרו שלושת הנתבעים בתובענה (בהחלטה זו, ביחד " המבקשים") לחייב את המשיבים (התובעים בת"א 24893-12-10) בהפקדת ערובה להוצאות כתנאי להמשך ההליכים. בקשה מס' 14 היא בקשתה של הנתבעת מס' 3 (" אלמור") ובקשה מס' 15 היא בקשתם של הנתבעים 1 ו-2 (" הנתבעים").

עיקר טענות המבקשים הוא שהתובעת מס' 1 (" החברה") היא גוף מאוגד אשר לגביה חלה הוראת סעיף 353א' לחוק החברות תשנ"ט-1999 (" החוק") אשר פורשה בפסיקה כמקימה חזקה שיש לחייבה בהפקדת ערובה להוצאות, וכי בנסיבות העניין מסקנה זו היא בבחינת קל וחומר מפני שבבקשה שהגישה החברה לפטור מאגרה הוצהר שהחברה אינה פעילה עוד, אין לה כל נכסים ואין ביכולתה לשלם את האגרה.

אשר לחיוב התובעים 2-4 נטען על ידי המבקשים שעל יסוד תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 על בית המשפט להפעיל את סמכותו ולהורות על הפקדת ערובה מכיוון שסיכויי התביעה הם קלושים וזהו השיקול שמכוחה של תקנה 519 האמורה מצדיק את הצורך בהפקדת ערובה.

בתשובתם של התובעים הושם דגש על חשיבותה ומעמדה של זכות הגישה לערכאות ועל הגבלת זכות זו כפועל יוצא של חיוב בהפקדת ערובה והוצאות.

אשר לחיובה של החברה נטען על ידי התובעים כי לפי סעיף 353א' לחוק בדיקת מצבה הכלכלי של החברה הוא רק שלב אחד מתוך שלושה, וגם אם מסתבר שמצבה הכלכלי של החברה הוא קשה יש מקום לבחון את נסיבות העניין ובכללן גם את סיכויי ההליך (רע"א 10905/07 נאות אואזיס נ' זיסר (טרם פורסם, 13.7.08, וכן רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (טרם פורסם, 11.2.09)). טענת התובעים היא כי גם אם אין מחלוקת בדבר מצבה הכלכלי הקשה של החברה, הדבר נגרם על ידי פועלם של המבקשים ואין להרשות להם להפיק תועלת ממצב זה על ידי הטלת עול של הפקדת ערובה שיחסום את דרכה של החברה לערכאות.

התובעים הוסיפו וטענו כי גם אם ייקבע שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות אין משמעות הדבר שיש לחייבה בהפקדת כסף מזומן או ערבות בנקאית וכי למטרה זו יכולים התובעים לערוב לחברה ככל שזו תחויב בהוצאות, ובכך יוסר החשש שלשמו נחקק סעיף 353א' האמור, היינו שימוש במסך ההתאגדות כדי לחמוק מתשלום הוצאות שייפסקו כנגד גוף מאוגד.

המבקשים לא השיבו לתשובה.

שקלתי את טענות הצדדים והחלטתי לדחות את הבקשה בעיקרה.

אשר לתביעת החברה, נראות לי טענות המבקשים ואני סבור שלאור הדברים שנאמרו ברע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג.טלי עד שינוע בע"מ  (טרם פורסם, 29.12.11) יש מקום להורות על חיובה של החברה בהפקדת ערובה להוצאות. טעמו של הדבר הוא שסעיף 353א' מקים חזקה שיש לעשות כן ועל מנת להחליט בניגוד לכך צריכים להתקיים נימוקים כבדי משקל ובהם סיכויי התביעה, כמו גם נסיבות אחרות הקשורות בה. בשלב זה של ההליך לא ניתן לקבוע את סיכויי התביעה וטענות התובעים בדבר הנסיבות המיוחדות הן טענות שאמנם ראויות להישמע, אולם לא ניתן לומר שהן מצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה.

התובעים טענו כי חלף הפקדת ערובה במזומן או בערבות בנקאית ניתן להסתפק בערבותם האישית של התובעים 2-4 ואני רואה לקבל את טענתם.

בהתאם לכך אני מורה כי התובעים 2-4, ביחד ולחוד, יחובו בכל סכום - ובלבד שהסכום הכולל לא יעלה על סך מאה אלף ש"ח - שייפסק לחובתה של החברה כהוצאות לטובת הנתבעים או מי מהם.

אני דוחה את טענות המבקשים ביחס לחיובם של התובעים 2-4 בהפקדת ערובה להוצאות. חיוב בהפקדת ערובה מכוח תקנה 519 מחייב את המסקנה שהתביעה היא שסיכויי הצלחת התביעה הם כה קלושים עד שיש לראות את התביעה כטורדנית ולהבטיח את הוצאותיו של הנתבע. התובעים 2-4 מפנים לדברים הנאמרים בספרו של א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' עשירית (2009) בעמ' 750 שם הוא מציין כי הכלל הוא שלמעט מקרים חריגים לא יחויב התובע בהפקדת ערובה מכוחה של תקנה 519.

דברים אלה נראים לי ובשלב זה אין ביכולתי לקבוע כי מדובר בתביעת סרק הבאה בגדר מקרה חריג המצדיק שהתובעים 2-4 יחויבו בהפקדת ערובה להוצאות.

סיכומו של דבר, בכפוף לחיובם של התובעים 2-4 בערבות לחיוב בהוצאות שיוטל על החברה כאמור לעיל בהחלטה זו, הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום,  י"ח תמוז תשע"ב, 08 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

מאירה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: